<h1>ספר "והזהיר" המיוחס למר חפץ אלוף — פרשת שמיני</h1>
<h2>דף ב.</h2>
השוחט ושחט ולא ברך מותר לאכול מאותה שחיטה. ואם במזיד שחט ולא ברך הטבח עמד באיסור והבשר מותר באכילה.
<h2>דף י:</h2>
השוחט צריך לבדוק סכין בין כל אחת ואחת בינו לבין עצמו, שכך אמר ר' אחא בר רבא לר"א רב כהנא מצריך בדיקה בין כל אחת ואחת שאם נמצאה לבסוף הסכין פגומה לא (תפגרם) [תאסר] אלא האחרונה, ואם לא בדק כולם פסולות. מעשה היה וטרף רב יוסף שלש עשרה בהמות.
<h2>דף יג:</h2>
בהמה שנשחטה בלילה או ששחטה סומא בודקין אותה ואם נשחטה כראוי כשרה.
<h2>דף טו.</h2>
בהמה ששחטה בר ישראל בשבת אם בשוגג שחטה צריך לשהותה למוצאי שבת כשיעור שחיטה ומותר לאכול ממנה. ואם במזיד שחטה אסורה לשוחט לעולם אבל אחרים שוהין למוצאי שבת כשיעור שחיטת בהמה אחרת ואוכלין.
<h2>דף לח:</h2>
בהמה מסוכנת אם בשעת שחיטתה פשטה ידה או כרעה וכפפה כשרה ואם לאו טרפה.
<h2>דף מב.</h2>
אך את זה לא תאכלו [תו"כ]. יש לך מעלה גרה ומפריס פרסה שאין אתה אוכל ואיזה הן, אלו הטרפות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ברובן, ניקב קרום של מוח ניקב הלב לבית חללו נפסק חוט השדרה נטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום, הריאה שניקבה או שחסרה, ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות. ניקבה הקבה ניקבו הדקין. ר' יוסי בר' יהודה אומר אף ניקבה המרה פסולה. הכרס הפנימית שניקבה או שנקרע רוב החצונה ר' יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה ברובה. המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ. נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה. ודרוסת הזאב בדקה ודרוסת הארי בגסה. דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס. יכול אפילו נפחתה הגולגלת ולא נקב קרום של מוח. נקב הלב ולא לבית חללו נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה [נטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית. המסס ובית הכוסות שנקבו זה לתוך זה. נטלו הכליות נטל הטחול. נטל לחי התחתון נטלה האם שלה] חרותה בידי שמים ת"ל נבלה וטרפה (ויקרא כ"ד) מה נבלה שאינה בת חיים אף טרפה שאינה בת חיים יצאת זו שהיא בת חיים. יכול אפילו [אכלה] הרדפוני או צואת תרנגולין וששתתה מים הרעים ת"ל נבלה וטרפה מה נבלה שאין כמוה חיה אף טרפה שאין כמוה חיה. יצאת זו שכמוה חיה. והגלודה ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין. ומודים שאם נשתייר עליה עור כסלע כשרה.
ריאה שניקבה אע"פ שלא ניקבה עד לפנים אלא מבחוץ היא טריפה ואע"פ שחלק ר"ש דאמר עד שתינקב לבית הסימפון אין הלכה כר' שמעון.
והזהיר הקב"ה את ישראל להתרחק מן בהמה טמאה ומן חיה טמאה ומעוף טמא שלא לאכול מבשרן. והראה לו למשה החיות הטהורות והטמאות וכן הבהמה הטהורה והטמאה והעוף הטמא והטהור ואמר לו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו ומשה הראה אותן לישראל ומנין שכך כתיב בפרשה זו דברו אל בני ישראל זאת החיה אשר תאכלו מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה להן לישראל ואמר להן את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו וכן בבהמה שנאמר זאת הבהמה (דברים י"ד) וכן בעופות שנאמר את אלה תשקצו מן העוף. אלה תשקצו ואלה לא תשקצו וכן וזה לכם הטמא. זה טמא וזה אינו טמא. זאת החיה אשר תאכלו למה נאמר לפי שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט') יכול הכל היה בכלל היתר ת"ל וזאת הבהמה אשר תאכלו יכול כל הבהמה כולה תהא בכלל היתר ת"ל אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו (שם) אסר אבר מן החי. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה (שם ל"ב) אסר גיד הנשה. כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו (ויקרא ז') אסר את החלב. וכל דם לא תאכלו (שם ג', ז') אסר את הדם יכול יהא מותרין בזביחה [ושלא בזביחה] ת"ל וזבחת ואכלת (דברים י"ב) מה שאתה זובח אתה אוכל ושאין אתה זובח אין אתה אוכל. אין לי אלא שור שה כבשים ושה עזים המיוחדים מנין לרבות את הכלאים שלא יותר[ו] [אלא] בזביחה ת"ל מכל הבהמה אף חיה מן בהמה במשמע. אין לי אלא חיה מן בהמה. בהמה מן חיה, טמאה מן טהורה, טהורה מן טמאה מנין, ת"ל מכל הבהמה. יכול אף חית הים ובהמת הים לא יותרו אלא בזביחה ת"ל אשר על הארץ להוציא את שבים. (אין) [או] אינו אלא מן הארץ (אלא) ללמד על מה שבארץ תהא מותרת בסימנין ושבים בין בסימנין ובין שלא בסימנין ת"ל זאת אשר על הארץ, אין לי אלא זו אשר על הארץ. זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה מלמד שחיה בכלל בהמה. ומנין שאף הבהמה בכלל החיה בזביחה ת"ל שור שה כשבים ושה עזים איל צבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו, בבהמה תאכלו לרבות את השליא.
<h2>דף מג.</h2>
נקבה המרה והכבד סותם ואינה נשפכת כשרה. מעשה היה ונמצאת המרה נטולה וקרעו את הכבד ונמצא המרה בלועה לתוכה והכשירוה. נטלה המרה ואין שם התלי שהיא נתלית בו. ואף (לא) מרה אינה שם ולא התל[י] כשרה. לפי שבלועה היא. אבל אם יש שם התלי ואין שם המרה מחוסרת היא וטרפה. נמצאו שני מרות בבהמה או שני מסוסות ונשפכו מזה לזה אחת היא וכשרה ואם אין נשפכין מזו לזו שתים הן וטרפה שכל היתר כנטול וטרפה.
אמר רבא שני עורות יש לושט החיצון אדום והפנימי לבן נקב זה בלא זה וזה בלא זה כשר וכנגדו בושט. קרקבן של עוף יש לו שני עורות החצון אדום והפנימי לבן אם נתחלפו ונעשה הפנימי אדום והחצון לבן טרפה. ושאלה זו שאלו חכמים נקבו שניהם הפנימי והחצון זה שלא כנגד זה מהו. אמר מר זוטרא משום ר' פפא בושט כיון שנקבו שניהם זה שלא כנגד זה כשר ובקרקבן טרפה. השיבו ר' אשי א"ל תירוץ שלך הפוך הוא ושנו כיון שנמתח הושט פעמים שמתכוונין הנקבים זה כנגד זה ופסול אבל בקרקבן שהוא מונח ועומד כשר. אמר לו ר' אחא בר' יוסף לר' אשי כך אנו אומרים משמיה של מר זוטרא שאמר משום ר' פפא כתרוצך. קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום.
<h2>דף מג:</h2>
נקובת הושט במשהוא ובכל שהוא בין בצפורן בין במחט ובין בקוץ טרפה. אמר עולא ישב לה קוץ בושט מבפנים אין חוששין שמא קרע את הושט או נקבו והבריא ונטרוף אותה בחששא זו אלא מכיון שאין אנו רואין לא קריעה ולא נקב כשרה. והקשו חכמים מה משונה זו מספק דרוסה אמרו חכמים אסורה וכאן אמר עולא כשרה זו ספק וזו ספק. ותרצו חכמים עולא היה סבור אין חוששין לספק דרוסה. והלכתא כאמימר שאמר חוששין לספק דרוסה.
<h2>דף מד.</h2>
ופסוקת הגרגרת טרפה ולא עד שתפסק כולה אלא אפילו רובה ועד כמה עד רוב חללה של קנה.
<h2>דף מה.</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל (גליון רב) נקבה כנפה אם [לא] חסרו מצטרפין לרובה. ניטלה הימנה רצועה מצטרפין לכאיסר גרגרת דעוף בכמה א"ר יצחק בר נחמני כך פירש ר' אליעזר מקפלה ומניחה על פי הקנה אם חופה את רוב הקנה פסולה חציו כשרה. נפתחה כמין דלת כגון שנעקרה מן עיקר הקנה. א"ר נחמן כדי שיכניס איסר לרחבו. נסדקה כמין קנה שאלו את ר' יוחנן ואמר להם אפילו לא נשתייר בה אלא משהוא למעלה ומשהו למטה כשרה. נקב הקנה למטה מן החזה נדון כריאה.
<h2>דף מה:</h2>
נקב הלב לבית חללו ואפילו לבית חלל קטן טרפה. אמר אמימר משום ר' פפא שלשה קנים הן. אחד של כבד ומשפטו ככבד מה [כבד עד] שנטל כלו אף קנה שלו ברובו עד שנקב רובו. ואחד של ריאה ומשפטו כריאה מה ריאה במשהו אף קנה שלו במשהו. [ואחד של לב ומשפטו כלב במשהו]. מחט שנמצאת בלב ואע"פ שלא נקב אם נמצאת בקנה של לב בפנים שאין לה מקום לצאת וראשה למטה בודאי שנקבה ונכנסה (שועלת פולטתה ולא תאמר שמא תצא ממקום ומנקבת במקום אחר לא נחזיק האיסור בלא איסור אלא כשרה היא) ואם ראשה למעלה ועינה למטה לא הלכה אלא דרך הקנה ולא נקבה וכשרה. לפי שיש לנו לתלותה ולומר שכשהבהמה שועלת פולטתה ולא תאמר שמא תצא ממקום ומנקבת במקום אחר לא נחזיק האסור בלא אסור אלא כשרה היא. נשברה השדרה ונפסק החוט שלה שנינו בתוספתא חוט השדרה שנפסק ברובו דברי [רבי] ר' יעקב אומר אפילו נקב. הורה רבי כר' יעקב שאין אנו עומדין על חוט השדרה גחליות ומעידן אם נקב טרפה ואם נפסק כשר. ועד היכן חוט השדרה. אר"י א"ש עד בין הפרשות דומה לחרות של דיקלי. ולמה קורין לו בין הפרשות לפי שמופרשת לשלשה מקומות. בא מן המוח של ראש ושופה לחוט השדרה עד בין הפרשות ומפריש לשלש. אחת לירך זו ואחת לירך זו ואחת לעצם האליה.
<h2>דף מו.</h2>
נטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום טרפה. ואם נשתייר בה כשני זתים כזית במקום מרה וכזית במקום שהיא חיה כשרה. ומקום שהיא חיה היכן במקום שהכבד תלוי. ואם לא נשתייר טרפה.
הריאה שניקבה או שחסרה. רב ושמואל ורב אסי אמרו קרום התחתון אבל אם ניקב העליון בלא תחתון כשרה. ריאה שנקלפה כתמרה כשרה ובלבד שאינה מוציאה את הרוח.
<h2>דף מו:</h2>
ריאה שנופחין אותה ושומע הברה שלה ואין יוצא הרוח חיישינן שמא ניקב קרום של ריאה והרוח מתחזר בפנים ואין ניכר מקום הנקב מה תקנתה מביאין בקיץ ספל מלא מים קרים ובימות הגשמים ספל של מים חמין ונופחין בריאה ומ... [ורואין] אם בורחין המים אילך ואילך בידוע שנקובה היא וטרפה. ואם לאו בידוע שקרום התחתון ניקב וקרום העליון לא ניקב והברה היא שיש בין סמפונות המפוכפין וכשרה.
ריאה שיבשה בין כולה בין מקצתה טרפה. וכמה אר"פ משמיה [דרבא] (היא) כדי שתהא נפרכת בצפורן.
הריאה שיבשה ואין נכנס בה הרוח מביאין מים חמין ושופכין בקנה שלה ונופחה. אם הרוח [נכנס] בה בידוע שחייה היא וכשרה ואם לאו טרפה.
אוזן של ריאה שיבשה ואין נכנס בה רוח ממרסין במים חמין מעט מעט ואם אין נכנס בה מביא מים קרים ושופכן בקנה וממרסה (ו)אותה אוזן ונופח בה אם נכנס בה רוח כשר ואם לאו טרפה.
שתי אזנים של ריאה שסרוכות זו לזו אין לה בדיקה להכשירה, בשעומדות שלא כסדרן אבל אותן הנסרכות עומדות כסדרן רבותן הוא שרבות וכשרה.
<h2>דף מז.</h2>
וריאה שיש בה תרי בועי סמוכות זו לזו אין לה בדיקה להכשירה, ואם אחת היא ונראית כשתים מביאין קוץ וקורצין אותה אם שופכת אחת לחברתה אחת היא וכשרה, ואם אינן שופכות זו לזו שתים הם ואחת מהם נקובת מכה וחברתה סותמת אותה וטרפה.
חמשה אזנים של ריאה כשינפחנה הטבח פניו בעד לאיש שבודקה. שלשה אזנים מימינו ושתים משמאלו. ואם נתחלפו שתים לימין ושלש לשמאל או שחסרו או שהותירו אם אותה היתרית עומדת כסדר האזנים בין האזנים כשרה. ואם על גבה בין מצד זה או מצד זה ואפילו קטנה כעלה של הדס טרפה.
<h2>דף מז:</h2>
ריאה שדומה לחרות של דקל שהיא מנופחת כחרותא ודומה לחרות בין במראה בין במשוש והוא שמשוכה כולה ואין לה חיתוך אזנים בכל אלה הוה טרפה. ריאה שדומה לכחול [כשרה] ולדיו טרפה שכך אמרו חכמים שחור אדום הוא אלא שלקה ולפיכך טרפה. ריאה שדומה לכרישים כשרה. דומה או למוח של ביצה או למוריקין טרפה. ריאה שדומה לכבד כשרה דומה לבשר טרפה וסימניו ובשר בשדה טרפה לא תאכלו.
ריאה שיש בה גוונים הרבה שחורות שהיא דומה לכחול או אדומות או ... [—ירוקה] ככרישים כשרה.
אטום בריאה כשינפח לה יש בה מקום אטום שאין נכנס בו את הרוח חוששין שמא יבשה. מה תקנתיה מביא סכין וקורע באותו מקום מעט ומביא תבן או קש או רוק ומניח על הקרוע ונופח בריאה אם מבצבץ ויוצא הרוח ודאי שחיה היא וכשרה ואם לאו יבשה היא וטרפה.
ריאה שנשתפכת כשרה. מביאין כלי קוניא ושופכין אותה לתוכו אם יש בה מאותן גידים לבנים שהן סמפונות שלה שיש בריאה בידוע שנתחמרו ונפסקו וטרפה.
<h2>דף מח.</h2>
יבשה הכבד טרפה. התליע הכבד זה היה מעשה ועלו עליה אנשי אסיא ג' רגלים ליבנה ולרגל השלישי התירוה להם שהוא נדמה אותה לכבד יבשה ונטרוף אותה. ואמרו להם אינה דומה ליבשה והכשירוה להם.
ריאה שנסרכה בדופן מביאין סכין שראשו דק ומפרק לה. אם הקרום מתפרק והריאה מתרפרפת טרפה ואם לא כשרה. ריאה שנקבה בקרום ונדבק בדופן ומסובך בבשר כשרה. והוא שהוא במקום חיתוך דאזנים.
<h2>דף מח:</h2>
מחט שנמצאת בריאה אם גדולה היא ועינה למטה בידוע שדרך סמפונות נכנסה וכשרה אבל במחט קטנה אע"פ שראשה למעלה ועינה למטה טרפה שהדקה אפילו עינה למטה מנקבת. וכן שנמצאת המחט בכבד כן משפטו. ויש מן החכמים שאומרים מחט שנמצאת בריאה בין גדולה בין קטנה בין ראשה למעלה ועינה למטה ובין ראשה למטה ועינה למעלה טרפה.
מחט שנמצאת בחיתך דכבדא בקש מר בר רב יוסף לטרפה. א"ל רב אשי ואלו נמצאת בבשר כך היתה טרפה. אלא אמר רב (אב') [אשי] אם מחט גדולה היא וראשה למעלה ועינה למטה תולין אותה בסמפון וכשרה. ואם ראשה למטה ודאי שנקבה נקב וטרפה. ואם מחט דקה היא בין שראשה למעלה ובין שראשה למטה חוששין לנקב וטרפה.
<h2>דף מט.</h2>
מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות וניקב משני צדדים ונמצא עליה קורט דם בידוע שקודם שחיטה ניקבה וטרפה. ואם אין עליה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה ניקבה וכשרה. ואם הנקב מפולש הוא טרפה.
מעשה במחט שנמצאת (בחיתך) בסמפון הכבד הונא מר בר ... [—דר' אידי] טרף אותה ור' אדא בר מניומי הכשירה. באו ושאלו את ראבינא. א"ל לכו וטלו גלימא של טורף. לפי שטורף שלא כדין.
גרעינה שנמצאה במרה אם של תמרה היא שאינה חדה תולין אנו אותה שבסמפון נכנסה ולא נקבה וכשרה ואם של זית היא שהיא חדה ודאי שנקבה וטרפה.
ריאה שיש בה תולעת בודק אם מתמוטטים וזזים ממקומן כשרה. ואם אין זזים מעמיד את הריאה בחמה. כשהוחמה הריאה אם דוחפין ויוצאין כשרה. ואם לאו טרפה.
<h2>דף מט:</h2>
חלב טהור בין במקומו ובין שלא במקומו סותם. פירוש פרוסתא דתרבא אל מנדי"ל אם ניקב ואע"פ שלא נמצא בו לא מחט ולא שום דבר בעולם טרפה לפי שחלב טמא אינו סותם. ואע"פ שחלק ר' ששת ואמר חלב טמא סותם הלכה כרב שאמר חלב טהור סותם חלב טמא אינו סותם לפיכך פירוסתא חלב טמא הוא ואינו סותם אם ניקב טרפה.
<h2>דף נ.</h2>
וכן בני מעיים שהן סובבים לכנתא שהיא חלוחלת וניקבה במקום הדבק כשרה הואיל וירכים מעמידות אותה. ומאי חלוחלת פום אל מבע"ר.
<h2>דף נא.</h2>
בהמה שנפלה מן הגג אם הרוח דחפה או שהיא נפלה מאיליה או שנפלה בבור אם אותו הבור עמוק עשרה טפחים או אותו הגג גבוה עשרה טפחים חוששין משום ריסוק איברים ואסורה. ואם שהתה מעת לעת ושחטה כשרה אבל אם הבהמה עומדת על הגג וראתה שעורים או מזון בקרקע וקפצה מן הגג לארץ אין חוששין משום ריסוקי אברים שהבהמה אמדה נפשה לקפוץ ואין אברים מתרסקין וכשרה ושוחטין אותה לאלתר ואינה צריכה בדיקה מעת לעת.
<h2>דף נב.</h2>
בהמה שנשברה שדרה שלה ונפסק חוט שדרה שבין חוליא לחוליא טרפה. בהמה שנעקר מן צלעותיה אפילו צלע אחת בלא חוליא טרפה. ואע"פ שחלק רב בדבר הזה ואמר עד שתעקר הצלע וחוליא עמה אין הלכה כרב אלא הלכה כרבה בר ר' אשי לא... [רב שילא] (אמר) בשם רב מתנה בשם שמואל כשנעקרה צלע אחת מעיקרא אפילו בלא חוליא טרפה. כשחסרים מן חוליות שבשדרה אפילו חוליא אחת טרפה.
<h2>דף נב:</h2>
בהמה שדרסה זאב או ארי וכל שגדול מן זאב ודאי דרוסה היא וטרפה אבל אם דרסה כלב אין חוששין משום דרסה וכשרה. ועוף שדרסה נץ או מה שדורס כגון חתול ושועל (החולדה) וחולדה טרפה.
<h2>דף נג.</h2>
בהמה או עוף שראינוהו מלוכלך בדם או שיש בהם מקום חבורה ואין יודעים מאיזה מקום היא ומי עשה בהן חבורה זו וחתול יוצא ובא באותו לול של תרנגולין ויש שם תרנגולין שאינן מפוצעות. חוששין לספק דרוסה. ואע"פ שחולק רב ואמר אין חוששין לספק דרוסה הלכה כשמואל שאמר חוששין לספק דרוסה. אבל ודאי אין חתול יוצא ובא אע"פ שהעוף מלוכלך בדם אין חוששין לדרוסה. אלא אומר אני שמא בקנה נפצעה או כלב וכשרה.
<h2>דף נד.</h2>
והדרוסה צריכה בדיקה מקרום מוחא ועד ירכה. ובכל מקום שימצא בו נקב נטרפה ממנו בודקין אותו אם יש בו אדום והאדים טרפה. וכל בהמה שצריכה בדיקה כגון דרוסה ונפולה שלא שהתה מע"ל או שנשברה השדרה ואין ידוע אם נפסק החוט אם לאו. כיון שצריכין בדיקה אם שחטו עד שלא בדקו אסורין. ואין אנו עומדין עכשיו על בדיקה יפה.
<h2>דף נז.</h2>
בהמה שנשתברו כרעיה מן ארכובה ולמעלה טרפה. מן ארכובה ולמטה כשרה. שמוטת ירך בבהמה. שמוטת ירך בעוף טרפה. שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא תינקב הריאה.
עצם של מוח שניתק ממקומו טרפה. שמוטת ירך בעוף טרפה שמוטת גף בעוף טרפה. חיישינן שמא תינקב הריאה. בהמה שנשכה כלב שוטה מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות. ואם עבר ואכל ולא ניזק אין מלקין אותו משום טרפה. עצם של ירך שהוא עצם של מוח שנזח ממקומו טרפה כשנתעכלו החוטים.
<h2>דף נח.</h2>
תרנגולת שפלטה מן חתול או נץ או מן הדורס כל הבצים שתלד מאותה טעינה ראשונה אסורין עד שתפסוק ותטעון טעונה אחרת. שכך אמרו חכמים ביצים של ספק טרפה טעונה ראשונה שתלד משהין אותן אם טוענת טעונה אחרת בידוע שלא טרפה ומותרין אלו ואלו ואם אינה טעונה בידוע שטרפה היא ואסורין.
ודרוסה ונשברה השדרה צריכין להשהותן עד שנים עשר חודש בזכר ובנקבה כל שאינה יולדת שאם חיות כשיעור הזה כשירות שכך אמרו חכמים. בזכר כל שנים עשר חדש ובנקבה כל שאינה יולדת.
<h2>דף נח:</h2>
בהמה שיש לה חמש כרעים או שיש לה שלש רואה אם חסרין או יתרין בכרעים האחרונים טרפה ואם בכרעים שלפנים כשרה.
בהמה שנתעשנה בעשן או שעמד עליה דמה או שנפלה במים קרים או ששתת מים הרעים או שאכלה הירדוף שמתים מהם הבהמות ואין מתין מהן בני אדם או פלפלין או עיקרין שלא נגדא"ן או עלים של חלתית ומתירא ממנה שתמות ושחטה [גליון כשרה]. אכלה קורט של חלתית טרפה. חיישינן שמא נקבו דקין שלה וטרפה. ואם אכלה סמים של מות שמתים בני אדם מהם. ואין מתים בהמות מהם. או שנשכה נחש או כלב שוטה אסורה מפני סכנת נפשות.
עצם של מוח שניתק ממקומו טרפה. שמוטת ירך בעוף טרפה שמוטת גף בעוף טרפה. חיישינן שמא תינקב הריאה. בהמה שנשכה כלב שוטה מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות. ואם עבר ואכל ולא ניזק אין מלקין אותו משום טרפה. עצם של ירך שהוא עצם של מוח שנזח ממקומו טרפה כשנתעכלו החוטים.
<h2>דף נט.</h2>
בהמה שנמצאת שנשתברו כרעיה אע"פ שיש צומת הגידים חיישינן שמא נשכה נחש ואסור לאכול ממנה בשר חי ולבשל ממנה בקדרה. אלא תולין אותו בשפוד בתנור אם עומדת על השפוד ואינה מתנפלת מן השפוד בידוע שבריאה היא ולא נשכה נחש. ואם מתנפלת מעל השפוד בידוע שהנחש נשכה ואסורה.
<h2>דף סח.</h2>
הוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה הוציא את ראשו והחזירה אסור באכילה ומה ראית להתיר ביציאת יד ולאסור ביציאת ראש, מתיר אני ביציאת יד שאינו כילוד ואוסר אני ביציאת ראש מפני שהוא כילוד. שנו חכמים במשנה בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו והחזירו מותר באכילה הוציא ראשו אע"פ שהחזירו ה"ז כילוד. ואמר ר"י א"ר ואבר עצמו אסור מ"ט שכך אמרו חכמים ובשר בשדה טרפה לא תאכלו (שמות כ"ב) כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר. ושנינו בהמה המקשה לילד והוציא עובר את ידו והחזירו ואח"כ שחט את אמו מותר באכילה. שחט את אמו ואח"כ החזירו אסור באכילה. הוציא עובר את ידו חתכו ואח"כ שחט את אמו שבחוץ טמא ואסור ושבפנים טהור ומותר. שחט את אמו ואח"כ חתכו הבשר מגע נבלה דברי ר' מאיר וחכ"א מגע טרפה שחוטה. [תו"כ] אך את זה לא תאכלו, באו חכמים לחלק בין אבר לאבר בין שהוציא עובר את ידו לשהוציא את ראשו. אתה אומר לכך בא לא בא אלא לחלק בין עוברים לעוברים. לומר איזה עובר מותר כל שאלו נולד הוא מותר, ואיזה זה בן ט' חי, מנין בן ט' מת או בן שמונה חי או מת, ולד מוקדשין בן תשעה מת ובן שמונה חי או מת ולד חטאת ת"ל כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו לרבות את כולם. בבהמה אותה תאכלו לרבות את השליא. יכול אפילו יצאת מקצתה ת"ל אותה תאכלו. אותה תאכלו, ואין בהמה טמאה באכילה אין לי אלא בעשה, בלא תעשה מנין, ת"ל את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה מבשרם לא תאכלו. אין לי אלא אלו בלבד, שאר בהמות טמאות מנין ודין הוא ומה אם אלו שיש בהם סימני טהרה הרי הן בלא תעשה על אכילתן, שאר בהמה טמאה שאין בהן סימני טהרה אינו דין שיהא בלא תעשה על אכילתן, נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתב ושאר בהמה טמאה מן ק"ו.
<h2>דף עד.</h2>
בהמה ששחטה וילדה אם יראו לאחר שחיטה יצא הולד קורין לו בן שחוטה ואין צריך שחיטה ששחיטת אמו מטהרתו. ואם הוציא ראשו קודם ששחט את הסימנין צריך שחיטה. מותר בשחיטת אמו שנאמר כל בבהמה תאכלו (ויקרא י"א) כל מה שיש בבהמה תאכלו. ואין צריך ניקור. מ"ט אמו היא ודמו אסור וצריך לקרוע את כריסו ואת דמו, ואם מבשלו בקדרה צריך למולחו. השוחט את הבהמה ומצא בה עובר חי מותר הוא ואין בו משום אותו וא"ב. ואם הוציא הולד ראשו והחזירו ושחט את אמו כמי שנולד הוא וצריך להשהותו שמונה ימים ושוחטו והוא שלא כלו לו חדשיו. אם כלו לו חדשיו ביומו אסור לשוחטו משום או"ב ולערב מותר לשוחטו.
<h2>דף עו.</h2>
בהמה שנשתברו כרעיה מן ארכובה ולמעלה טרפה. מן ארכובה ולמטה כשרה. שמוטת ירך בבהמה. שמוטת ירך בעוף טרפה. שמוטת גף בעוף טרפה חיישינן שמא תינקב הריאה.
<h2>דף עו:</h2>
עוף שנשברו כרעיו למטה מן צומת הגידים כשרה. למעלה מן צומת הגידים טרפה. ובאיזה מקום צומת הגידים בארכובה במקום שהגידים צומתין. ובעוף כיון שאתה מנפץ לצומת הגידים הרי ששה עשר חוטין. אם נפסק חוט מאחד מהם טרפה.
בהמה שנשבר בה עצם ויצא לחוץ אם העור והבשר חופה את רובו כשרה. ואם לאו טרפה. ורוב שאמרו רוב (ארכו) [עביו] ורוב הקיפו.
<h2>דף עז.</h2>
בהמה שנשחטה ונמצאת בה שליא מי שדעתו יפה מותר לו לאכלה. ואם יצאת מקצת השליא קודם שחיטה אסור.
<h2>דף עח.</h2>
ועגל או שה או גדי שנשחטה אמו ביומו והבת נתערבה באחרות ואין ידוע איזה היא וצריך לשחוט מהם באותו היום כיצד יעשה מכניס אותן למקום אחד ומכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב פרוש ושנים הנותרים אחר כולם אסור לשוחטן עד (לאחר) [לערב].
<h2>דף עח:</h2>
ואותו ואת בנו נוהג בנקבות ואינו נוהג בזכרים. וכשאסור לשחוט בהמה אבל חיה ועוף מותר לשחוט. ובין ששחט את האם בתחלה ולבסוף בתה, ובין ששחט את בתה בתחלה ולבסוף האם אסור. ובין ששחטן איש אחד לאם ולבת ובין ששחטום שני אנשים אחד האם ואחד הבת האחרון חייב מ"ט לא תשחטו כתיב.
<h2>דף פא:</h2>
ואם שחט את הראשון ולא שחט כדת כגון שנתנבלה בידו או שנחרו או שנתעקרו הסימנין מותר לשחוט את השני לאלתר שנאמר לא תשחטו (ויקרא כ"ב) וזו אינה שחיטה.
<h2>דף פג.</h2>
ואם שחט את אמו מבערב אסור לשחוט את בנה למחר. שאנו למדים ממעשה בראשית שהלילה הולך אחר היום שנאמר ויהי ערב ויהי בקר (בראשית א'). ומי ששחט את האם ואת הבן ביום אחד הראשון מותר לאכלו מיד והשני משהי אותו עד הערב ואוכלו. ואם במזיד שחטן מלקין אותו על השני ולערב מותר לאכלו.
<h2>דף פג:</h2>
והשוחט עוף או חיה צריך לכסות את דמו. וצריך שיתן עפר למטה קודם שישחוט.
<h2>דף פד:</h2>
מותר לשחוט לחולה בשבת, ואסור לכסות את הדם בשבת מ"ט אפשר לכסות בערב.
<h2>דף פה.</h2>
והשוחט ואע"פ ששחט שחיטה מעולה ונטרפה בידו פטור מלכסות.
<h2>דף פו.</h2>
והשוחט (שחט כדת) [ששחט שלא כדת] פטור מלכסות. וחש"ו ששחטו אע"פ ששחטו שחיטה מעולה פטורין מלכסות ואם אחרים רואין אותן, אותן שראו חייבין לכסות.
<h2>דף פז.</h2>
והשוחט ולא כסה וראה אחר חייב לכסות ומברך. המכסה צריך לכסות ביד ולא יכסנו ברגל שלא יהיו מצות בזויות עליו. ואחר שמכסה צריך לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי הדם. והרוצה לשחוט עשר תרנגולות ושחט אחד מהן וסיפר יכסה את הדם ויברך ואח"כ ישחוט.
<h2>דף צו:</h2>
בריך. כך שנו חכמים גיד הנשה שנתבשל עם הגידים של היתר אם מכירו הוא אסור. ואותן הגידים בנ"ט. ואם אין מכירו כולן אסורין, שכל אחד ואחד [יש] לומר שזה הוא גיד הנשה של איסור. ואע"פ שאמר בנ"ט אינו כן, שאין משערין את הגידים בנ"ט. שהלכה כר"י בן ברוקה אין בגידים בנ"ט. ואם נתבשל ג"ה או נמלח עם הגידים או עם הבשר ומכירו משליכו ובין בשר ובין גידים מותר. ואין משערין אותן לא בששים ולא בנ"ט. ודוקא גיד גופו אבל שמנונית שלו שנתבשל או נמלח אסור כל שנתבשל עמו בין בשר ובין כל דבר אלא כשיעור בששים.
<h2>דף צז.</h2>
אחרת. אמרו חכמים בנותן טעם, ואמרו חכמים בנחתום ואמרו חכמים בששים. ואיזה בנחתום ואיזה בנ"ט ואיזה בששי'. ת"ש אמר רבא אמרו חכמים בנ"ט ואמרו חכמים בנחתום. ואמרו חכמים בששים. כיצד מין ושאינו מינו והיתר. כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין בנ"ט. מין ושאינו מינו ואיסור כגון קדירה שבישל בה חלב וחזר ובשל בה בשר בנחתום גוי. מין ושאינו מינו או מין ומינו ואין שם נחתום. ואין מי יכול לעמוד על נתינת טעם כגון שמנונית דגיד הנשה משערין אותו בששים.
<h2>דף ק.</h2>
חתיכה שאמרו חכמים וכן חתיכה של נבלה וחתיכה של דג טמא שנתבשלו עם חתיכות של היתר בזמן שמכירן הן אסורות ואותן חתיכות בנ"ט אם אינו מכירן כולן אסורות אע"פ שרובו של היתר אין בטל איסור בהן לפי שחתיכה אסורה חשוב הוא לפי שמתכבד הוא בה לפני אורחין של א"י לפיכך אינו בטל איסורן.
<h2>דף קג.</h2>
אחרת. אמרו דכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה (ויקרא ז'). מי שהרתיח את החלב וגמעו מהו בשפתתו פתיתים פחות מכשיעור אין שואלין בה שדרך אכילה ושערוהו חכמים כזית בכדי אכילת פרס. שכך אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן [ע"ז ס"ז ע"א] כל שטעמו וממשו כגון חלב זה שפתתו פתיתים פחות מכשיעור אסור ולוקין עליו זה הוא כזית בכדי אכילת פרס שאם אכל פחות מכזית והשלימו לכזית בכדי שיאכל אדם פרס חצי ככר מצטרף לכזית וחייב עליו כרת. בשאכל עוד כזית חלב של נבלה ושל טרפה אין אנו שואלין בה שחייב עליו שתים אחת משום חלב ואחת משום נבלה, [זבחים ע' ע"א, חולין ל"ז ע"א, ק"ג ע"א] שכך כתיב וחלב נבלה וחלב טרפה (שם) על מה בא הכתוב ללמדינו אם ללמד על החלב שהוא אסור הרי אמרה התורה כי כל אוכל חלב ק"ו בהמה טהורה אסור חלבה. נבלה וטרפה לא כ"ש אלא ללמד שחייב עליו שתים. בשהיקפה את הדם ואכלו אין אנו שואלין בה עוד [חולין ק"כ ע"א]. שכיון שקיפהו חייב עליו אלא כשאנו שואלין בשהרתיח וגמעו מאי. אכילה אמר הכתוב וזו אינה אכילה או שמא אנו אומרין ששתיה בכלל אכילה וחייב עליו שנאמר ונכרתה הנפש האוכלת לרבות את השותה. נפל כזית ממנו בבישול של היתר מאי, או טיפת חלב שנפלה על חתיכה מאי. ת"ש אמרה תורה כל אוכל חלב אין צריך לומר בשאכלו כזית בבת אחת שהוא חייב. אלא פתתו פתיתין ואכל בסירוגין פחות מכזית עד שאכל כזית בכדי אכילת פרס חייב. שכשהשלימו לכזית בכדי א"פ... חייב עליו כרת מדר"א אר"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו. וזה הוא כזית בכדי א"פ. ואצ"ל בשאכלו בעיניה שהוא אסור אלא אפילו הרתיח וגמעו חייב. שכך שנינו [חולין ק"כ ע"א] הקופה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב. והקשו חכמים בדבר הזה למה הוא חייב על החלב כי כל אוכל חלב אמר הכתוב וזה שתייה היא. (אם תאמר בשקפאו למה הוא חייב עליו) אר"ש בן לקיש א"ק ונכרתה הנפש האכלת לרבות את השותה. לפיכך חייב עליו. ואצ"ל בשמוחאו ושתאו שהוא חייב שהרי בעינו הוא אלא נפל ממנו כזית בבישול של היתר ונתן בו טעם אסור לאכול מאותו תבשיל, שמצינו שאסרו חכמים טעם של איסור כודאי של איסור. שכך כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה (במדבר ו') ושנו חכמים [פסחים מ"ד ע"א] משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב. ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו א"ה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר. ערלה וכלאים שאיסורן איסור עולם, ואיסורן א"ה ואין היתר לאיסורן אינו דין שנעשה בו טעם כעיקר. ושנינו [חולין ק"ח ע"א] טיפת חלב שנפלה (לתוך) [על] חתיכה אם יש בנותן טעם באותה חתיכה אסור ואמר אביי נלמוד ממנה טעמו ולא ממשו מן התורה וכן הלכה.
<h2>דף קח.</h2>
אחרת. אמרו דכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה (ויקרא ז'). מי שהרתיח את החלב וגמעו מהו בשפתתו פתיתים פחות מכשיעור אין שואלין בה שדרך אכילה ושערוהו חכמים כזית בכדי אכילת פרס. שכך אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן [ע"ז ס"ז ע"א] כל שטעמו וממשו כגון חלב זה שפתתו פתיתים פחות מכשיעור אסור ולוקין עליו זה הוא כזית בכדי אכילת פרס שאם אכל פחות מכזית והשלימו לכזית בכדי שיאכל אדם פרס חצי ככר מצטרף לכזית וחייב עליו כרת. בשאכל עוד כזית חלב של נבלה ושל טרפה אין אנו שואלין בה שחייב עליו שתים אחת משום חלב ואחת משום נבלה, [זבחים ע' ע"א, חולין ל"ז ע"א, ק"ג ע"א] שכך כתיב וחלב נבלה וחלב טרפה (שם) על מה בא הכתוב ללמדינו אם ללמד על החלב שהוא אסור הרי אמרה התורה כי כל אוכל חלב ק"ו בהמה טהורה אסור חלבה. נבלה וטרפה לא כ"ש אלא ללמד שחייב עליו שתים. בשהיקפה את הדם ואכלו אין אנו שואלין בה עוד [חולין ק"כ ע"א]. שכיון שקיפהו חייב עליו אלא כשאנו שואלין בשהרתיח וגמעו מאי. אכילה אמר הכתוב וזו אינה אכילה או שמא אנו אומרין ששתיה בכלל אכילה וחייב עליו שנאמר ונכרתה הנפש האוכלת לרבות את השותה. נפל כזית ממנו בבישול של היתר מאי, או טיפת חלב שנפלה על חתיכה מאי. ת"ש אמרה תורה כל אוכל חלב אין צריך לומר בשאכלו כזית בבת אחת שהוא חייב. אלא פתתו פתיתין ואכל בסירוגין פחות מכזית עד שאכל כזית בכדי אכילת פרס חייב. שכשהשלימו לכזית בכדי א"פ... חייב עליו כרת מדר"א אר"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו. וזה הוא כזית בכדי א"פ. ואצ"ל בשאכלו בעיניה שהוא אסור אלא אפילו הרתיח וגמעו חייב. שכך שנינו [חולין ק"כ ע"א] הקופה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב. והקשו חכמים בדבר הזה למה הוא חייב על החלב כי כל אוכל חלב אמר הכתוב וזה שתייה היא. (אם תאמר בשקפאו למה הוא חייב עליו) אר"ש בן לקיש א"ק ונכרתה הנפש האכלת לרבות את השותה. לפיכך חייב עליו. ואצ"ל בשמוחאו ושתאו שהוא חייב שהרי בעינו הוא אלא נפל ממנו כזית בבישול של היתר ונתן בו טעם אסור לאכול מאותו תבשיל, שמצינו שאסרו חכמים טעם של איסור כודאי של איסור. שכך כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה (במדבר ו') ושנו חכמים [פסחים מ"ד ע"א] משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב. ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו א"ה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר. ערלה וכלאים שאיסורן איסור עולם, ואיסורן א"ה ואין היתר לאיסורן אינו דין שנעשה בו טעם כעיקר. ושנינו [חולין ק"ח ע"א] טיפת חלב שנפלה (לתוך) [על] חתיכה אם יש בנותן טעם באותה חתיכה אסור ואמר אביי נלמוד ממנה טעמו ולא ממשו מן התורה וכן הלכה.
<h2>דף קיג.</h2>
אילו השאלות. אמרו חכמים אין מולחין את הבשר אלא על גבי כלי מנוקב. מי שמלח על כלי שאינו מנוקב, בהדא אנו שואלין שהרי אמרו חכמים מדיח ומליח ומדיח, וזה הוא יפה יפה שאמרו בשיעור מליחתו עוד אין שואלין שהרי אמרו חכמים שיעור מליחת בשר כשיעור צליאתו, אלא כשאנו שואלין בשמולחו על כלי שאינו מנוקב מאי מכיון שמולחו יפה בין בכלי מנוקב ובין בכלי שאינו מנוקב כשר או שמא אינו אלא על כלי מנוקב. אבל על כלי שאינו מנוקב לעולם אסור ונעשה כמי שבשלו במים קרים, שהלכה רווחת היא מליח הוי כרותח ואסור אותו כלי שנמלח עליו שאינו מנוקב צריך שבירה (אל יד) [מיד]. ולענין השאלות. תא שמע אמר שמואל אין מולחין את הבשר אלא על גבי כלי מנוקב. ואם מלחו על גבי כלי שאינו מנוקב אסור אותו בשר. ואסור אותו כלי וצריך שבירה והמולח צריך שימלח על כלי מנוקב או על קשים או על עצים. כללו של דבר כששופך מים עליו יוצאין דמים לחוץ כשר למלוח עליו.
<h2>דף קטז:</h2>
בהמה שינקה חלב טמא כששוחטה אותו חלב שנמצא בקיבה שלה אסור. בהמה טרפה אסורה חלבה. תרנגולת טרפה ביצתה אסורה.
<h2>דף קכ.</h2>
אחרת. אמרו דכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה (ויקרא ז'). מי שהרתיח את החלב וגמעו מהו בשפתתו פתיתים פחות מכשיעור אין שואלין בה שדרך אכילה ושערוהו חכמים כזית בכדי אכילת פרס. שכך אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן [ע"ז ס"ז ע"א] כל שטעמו וממשו כגון חלב זה שפתתו פתיתים פחות מכשיעור אסור ולוקין עליו זה הוא כזית בכדי אכילת פרס שאם אכל פחות מכזית והשלימו לכזית בכדי שיאכל אדם פרס חצי ככר מצטרף לכזית וחייב עליו כרת. בשאכל עוד כזית חלב של נבלה ושל טרפה אין אנו שואלין בה שחייב עליו שתים אחת משום חלב ואחת משום נבלה, [זבחים ע' ע"א, חולין ל"ז ע"א, ק"ג ע"א] שכך כתיב וחלב נבלה וחלב טרפה (שם) על מה בא הכתוב ללמדינו אם ללמד על החלב שהוא אסור הרי אמרה התורה כי כל אוכל חלב ק"ו בהמה טהורה אסור חלבה. נבלה וטרפה לא כ"ש אלא ללמד שחייב עליו שתים. בשהיקפה את הדם ואכלו אין אנו שואלין בה עוד [חולין ק"כ ע"א]. שכיון שקיפהו חייב עליו אלא כשאנו שואלין בשהרתיח וגמעו מאי. אכילה אמר הכתוב וזו אינה אכילה או שמא אנו אומרין ששתיה בכלל אכילה וחייב עליו שנאמר ונכרתה הנפש האוכלת לרבות את השותה. נפל כזית ממנו בבישול של היתר מאי, או טיפת חלב שנפלה על חתיכה מאי. ת"ש אמרה תורה כל אוכל חלב אין צריך לומר בשאכלו כזית בבת אחת שהוא חייב. אלא פתתו פתיתין ואכל בסירוגין פחות מכזית עד שאכל כזית בכדי אכילת פרס חייב. שכשהשלימו לכזית בכדי א"פ... חייב עליו כרת מדר"א אר"י כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו. וזה הוא כזית בכדי א"פ. ואצ"ל בשאכלו בעיניה שהוא אסור אלא אפילו הרתיח וגמעו חייב. שכך שנינו [חולין ק"כ ע"א] הקופה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב. והקשו חכמים בדבר הזה למה הוא חייב על החלב כי כל אוכל חלב אמר הכתוב וזה שתייה היא. (אם תאמר בשקפאו למה הוא חייב עליו) אר"ש בן לקיש א"ק ונכרתה הנפש האכלת לרבות את השותה. לפיכך חייב עליו. ואצ"ל בשמוחאו ושתאו שהוא חייב שהרי בעינו הוא אלא נפל ממנו כזית בבישול של היתר ונתן בו טעם אסור לאכול מאותו תבשיל, שמצינו שאסרו חכמים טעם של איסור כודאי של איסור. שכך כתיב וכל משרת ענבים לא ישתה (במדבר ו') ושנו חכמים [פסחים מ"ד ע"א] משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב. ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו א"ה ויש היתר לאיסורו עשה בו טעם כעיקר. ערלה וכלאים שאיסורן איסור עולם, ואיסורן א"ה ואין היתר לאיסורן אינו דין שנעשה בו טעם כעיקר. ושנינו [חולין ק"ח ע"א] טיפת חלב שנפלה (לתוך) [על] חתיכה אם יש בנותן טעם באותה חתיכה אסור ואמר אביי נלמוד ממנה טעמו ולא ממשו מן התורה וכן הלכה.
